חומר ההדברה הראשון הידוע הוא אבקת גופרית שהייתה בשימוש בקרב אנשי מסופוטמיה. אנשי דת ההינדי, שגם היא בת 4000 שנה, מציינים אף הם שימוש ברעלנים על מנת להדביר צמחים. עד המאה ה-15 השתמשו בכימיקלים רעילים כמו ארסן, כספית ועופרת על מנת להרוג את הטפילים. במאה ה-17 ניקוטין, שהגיע מעלי הטבק, שימש אף הוא להדברה. במאה ה-19 החלו להשתמש ב חומרי הדברה טבעיים כמו פירטרום, שמקורו מצמח החרצית ורוטננון שמקורו מירקות טרופיים. בשנת 1910, החלו לאכוף חוקים פדראליים, לאחר שהתבררו ההשפעות ההרסניות של החומרים הכימיקלים כאשר בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת התגלתה השפעתו השלילית ביותר על מערכת העצבים של האדם והשימוש בו החל להיפסק.
בשנות ה-40, חלה מגמה שלילית בנושא, לאחר שהחל ייצור המוני של חומרי הדברה סינתטיים. בשנים אלו, התופעה התגברה, כאשר 2.5 מיליון טון של חומר הדברה כימי, היה בשימוש בכל העולם. שלושת רבעי מהכמות הזאת, היה בשימוש במדינות מתפתחות. בעבר, היה נהוג להשתמש בחומרי הדברה רעילים מסוגים שונים על מנת להתגבר על בעיה זו. אם נתעלם מנזקי המשנה שנגרמים עקב ריסוס החומרים הרעילים, נראה כי שיטה זו היא היעילה ביותר. שיטה נוספת הייתה הדברה ביולוגית "קלאסית", בה נלחמים בבעל חי אחד (לדוגמא, עכבר) בבעל חי אחר (חתול) שיטרוף אותו ויחסלו, אך במקרים של מקקים או ריבוי זוחלים ומזיקים בשדות, ההדברה באמצעות ריסוס היא זו שהוכיחה את עצמה.
בעקבות שימוש חומרי הדברה בחקלאות האדם חיפש פתרון לטפילים אצל בעלי החיים וכך החל יצור חומרי הדברה על בעלי חיים.
ישנן קבוצות רבות של חומרי הדברה, לפי סדר כרונולוגי העיקריים שבהם הם:
אנו בחברת סולאנו משתמשים בחומרי ההדברה החדישים והבטוחים ביותר.
זבוב האורווה ניזון מדם בני-אדם ובעלי חיים, הוא מעביר מספר מחלות, ביניהן קטרת העור. בכלבים העקיצות נפוצות באזור האוזניים והאף והן גורמות לפצעים, במקרים קיצוניים,
© כל הזכויות שמורות לסולאנו ס.פ. בע"מ
